פסק-דין בתיק עת"מ 37332-11-11

העתירה בתמצית

בפני עתירה לאסור על המשיבה לנקוט בהליכי גבייה מנהלים נגד העותר, בגין חוב ארנונה ותשלומי חובה אחרים שהצטברו לחובת חנות שבבעלותו, ושבהתאם לנטען הגיעו לסך כולל של כ-167 אלף ש"ח [ראו נספח 28 לעתירה]. מטעמים שיפורטו בהמשך, אני קובע כי יש לקבל את עיקרה של העתירה באופן בו יותר להמשיך בהליכים מנהליים לגבית ארנונה כנגד העותר רק בעבור חובות בגין אי תשלום ארנונה לתקופה שמיום 5/7/2010 ואילך. בכל הנוגע ליתרת החובות אני קובע כדלקמן:

החוב שנצבר עד ליום 5.7.2003 התיישן ואין לגבותו מהעותר כלל. את החוב שנצבר מתאריך 8.8.2002 - היום בו קיים תיעוד להודעת העותר על שחדל להחזיק בנכס יש לראות כחוב שאין לייחסו לעותר אלא למי שהחזיק בנכס, בין אם כונס הנכסים או אחר, כפי שיש לברר בהליך המתאים. החוב שנצבר מיום 29.4.2007 היום בו חדל כונס הנכסים מלהחזיק בנכס (ככל שהחזיק בו קודם לכן) ועד ליום 5.7.2010 - היום נודע לעותר על חיובו בתשלומי הארנונה- הוא חוב שאין העותר חייב בו, הן אם לנוכח היעדר יידוע העירייה על שינוי מחזיקים (כאמור בסעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות) והן בהיותו חיובי רטרואקטיבי פסול. בהתאם, לא ניתן להמשיך בהליכי גביה מנהליים בנוגע לחיובים הנ"ל.

רקע עובדתי

העותר, משה הרשקוביץ (להלן: " העותר"), הוא בעל הזכות להירשם כבעלים של חנות שנמצאת במרכז מסחרי בנהריה הידועה כחלקה 110/21 בגוש 18148, והמצוינת על-ידי העירייה כנכס מס' 7257003 (להלן: " חנות 21"). כך גם היה בעל הזכויות להירשם כבעלים בחנות צמודה (להלן: " חנות 20").

המשיבה 1, עיריית נהריה, הינה רשות הפועלת בהתאם לפקודת העיריות [נוסח חדש], (להלן: " המשיבה").

המשיב 2, שימש בזמנים הרלוונטיים ככונס נכסים על החנויות 21 ו 20 (להלן: " המשיב 2").

המשיב 3, הוא בנק אגוד לישראל בע"מ, שהחנויות 21 ו-20 היו משועבדות לטובתו (להלן: " המשיב 3").

בהחלטה שניתנה על ידי מיום 15.1.12, פטרתי המשיבים 2 ו-3 מלהופיע בפני ולשטוח טענותיהם, זאת משמצאתי כי בשלב זה, אין צורך לצרפם להליך, וכן בהתחשב בטיבו של ההליך המנהלי מקרה והעתירה באה לתקוף חוקיות הליך הגביה המנהלי. עם זאת יובהר כי יתכן ומשיבים אלו ידרשו בעתיד לצורך בירור חיובים בתשלום ארנונה לתקופות בהם היה הנכס תחת כינוס הנכסים ואף לאחר סיום הליך הכינוס, כפי שיפורט. יובהר בהתאם כי כל האמירות בהמשך בכל הנוגע לאפשרות שהכונס או המשיב 3 או מי מטעמם חבים בתשלום ארנונה הן לכאורה, על פי המסמכים שהציגו שני הצדדים העיקריים לעתירה. ואולם אין לראות באמור כקביעה כנגד המשיבים 2-3 וכאמור הנושא טעון בירור בהליך מתאים.

מכתב העתירה עולה כי העותר, עסק עד לשנת 1990 בענף העץ, ומושבו היה בנהרייה. שתי החנויות 20 ו 21 שהעותר היה בעל הזכויות בהן, מושכנו ביום 4.4.1990 לטובת המשיב 3, להבטחת חובותיה של החברה פורמיקה הרשקוביץ (1982) בע"מ, שהייתה בבעלות העותר ובבעלות אבי העותר [ראו נספח 1 לעתירה]. לנוכח אי תשלום החוב, פתח המשיב 3 נגד העותר תיק להוצאה בפועל לביצוע פסק-דין כספי, ובעקבות זאת מונה המשיב 2 ביום 13.9.1990 ככונס נכסים לחנויות לצורך מימוש המשכון [ראו נספח 5 לעתירה]. בתקופה זו נטש העותר את העיר נהרייה וכן החנויות שבבעלותו וניתק זיקתו לחנויות.

במסגרת מימוש המשכון, הציע המשיב 2 בתפקידו ככונס, את החנויות 20 ו-21 למכירה [ראו נספח 6 לעתירה], ובסמוך לאחר 7.2.1993 קיבל העותר לידיו החלטה לפיה אישר ראש ההוצאה לפועל לכונס הנכסים, למכור החנויות [ראו נספח 7 לעתירה]. בהסתמך על כך סבר העותר כי החנויות אכן נמכרו. יאמר כבר עתה כי אך חנות 20 נמכרה (ליורם צ'רכי), בעוד שחנות 21 לא נמכרה [ראו נספח 6 לכתב התשובה] ובגין חנות זו הצטברו חובות הארנונה והמים, שעניינם עתירה זו.

ביום 25.8.1998 הגיש העותר בקשה להכרזה כפושט רגל, לבית המשפט המחוזי בחיפה, ובה הוא ציין כי בהתאם לידיעתו, שתי החנויות נמכרו על-ידי כונס הנכסים. וביום 1.9.2002 ניתן לעותר הפטר מחובותיו, שנצברו עד ליום 4.10.98, יום מתן צו הכינוס לנכסי העותר.

עברו השנים ובחודש יולי 2010, קיבל העותר מכתב דרישה מיום 5/7/201לתשלום חוב בסך 139,186.4 ש"ח על פי פקודת המיסים (גביה). החוב שנדרש נצבר בגין חוב ארנונה שהוטל על הנכס הידוע כחנות 21 [ראו נספח 16 לעתירה]. בעקבות זאת פנה העותר על ידי בא כוחו, למשיבה 1 וכן למשיב 2 והבהיר כי אין לו כל זיקה לחנות 21.

בהמשך לכך, ביום 2.8.2010, השיב המשיב 2 למכתבו של בא כוח העותר, והבהיר לו כי חנות 21, עודנה בבעלות העותר, כי היא עודנה משועבדת ושהיא לא נמכרה לשום צד שלישי. כך גם במכתב מיום 13.4.11, הבהיר המשיב 2 כי חנות 21, לא נמכרה וכי הוא בתפקידו ככונס נכסים מעולם לא תפס חזקה בנכס, כך גם שמינויו ככונס נכסים בוטל לפני שנים אחדות.

בתחילת חודש אפריל 2011, קיבל העותר מכתב התראה לפני עיקול [מכתב שנחתם ביום 28.3.11 - נספח 24 לעתירה]. כך גם בתחילת חודש יולי 2011 קיבל העותר מכתב התראה נוסף לפני נקיטה הליך אכיפה מנהלית לגביית החוב [נחתם ביום 29.6.11- נספח 28 לעתירה]. בעקבות זאת נוהל משא ומתן בין העותר לבין העירייה כך גם עם המשיב 2 וחליפו, והליכי הגבייה הוקפאו. משהמשא ומתן לא הביא לתוצאות המיוחלות, הטילה המשיבה, ביום 31.8.11, עיקול על חשבון העותר המנוהל בבנק הפועלים [ראו נספח 33 לעתירה].

טענות העותר

לנוכח האמור ביקש העותר להפסיק את הליכי גביה שהופעלו נגדו, משמדובר בהליך הנעשה באופן בלתי סביר, זאת בהימצאותה של מחלוקת משפטית של ממש באשר לזהות המחזיק בנכס; לנוכח התיישנות חלק גדול מהחוב הנטען; לנוכח חיוב העותר באופן רטרואקטיבי; כך גם לנוכח הימצאותו של צו הפטר מיום 1.9.2002 הפוטר העותר מחובות העבר.

העותר טען כי בנסיבות העניין הוא לא החזיק בנכס בין השנים 1990 עד ליום 2.8.2010. כך העותר הסביר כי לנוכח הצטברות חובות לגביו, הוא נטש בשנת 1990 את כל עסקיו ונכסיו, וביום 13.9.1990 מונה המשיב 2 ככונס נכסים לחנויות שבבעלותו (חנות 20 וחנות 21) לצורך מימוש המשכון. בהתאם לטענת העותר, המשיב 2 החזיק בנכס והיה אחראי עליו לאורך כל תקופת הכינוס ועד ליום 29.4.2007, היום בו קיבל המשיב 2 פטור מתפקידו ככונס נכסים. לגישת העותר אף בתקופת הזמן העוקבת, לא ניתן לראות בו כמחזיק בנכס, שכן עד ליום 2.8.2010, העותר לא ידע כלל כי הבעלות חזרה לידו, זאת בהיעדר יידוע הן אם על ידי המשיב 2 או על ידי כל צד אחר כי הבעלות והחזקה הוחזרה לידו. לנוכח האמור, ובהיעדר זיקה בין העותר לנכס, ומשהזיקה הקרובה יותר היא בין הנכס לכונס הנכסים, אז יש לטענתו לחייב את כונס הנכסים בחיובי הארנונה ושאר החיובים עד ליום 2.8.2010, היום בו ייודע העותר כי הנכס הוחזר לבעלותו.

בנוסף לכך, נטען כי בנסיבות העניין לא היה מקום לחייב את העותר באופן רטרואקטיבי. כך הוסבר כי לאורך השנים, העותר לא ידע כי החנות בחזקתו ורק ביולי 2010, הוא נתבקש לשלם החובות שבעבר. אולם בנסיבות אלו, הן העותר סבר כי החנויות אינם בחזקתו, כך גם העירייה סברה כי החנות נמכרה לאחר ( ליורם צ'רכי). אף נטען כי המשיבה פעלה בעבר לחייב את יורם צ'רכי בחובות הארנונה. בנסיבות אלו היעדר חיובו של העותר לאורך כל השנים ובמועד, לא נגרמו כתוצאה מאשמתו של העותר אלא עקב פגם בהתנהלות המשיבה או פגם בהתנהלות המשיב 2, שהביאו בהתנהלותם לטפיחת החוב. בהתאם כי זה לא סביר לחייב העותר באופן רטרואקטיבי.